ספר הילדים 'מקום'

מקום הוא סיפורה של ילדה הסובלת מריחוק חברתי בשל הרקע התרבותי השונה שלה, הניכר בשפה ובלבוש ובחוסר הבנה של קודים חברתיים. הילדה מוצאת אל מחוץ למעגל בנות הכיתה וחשה שולית וזרה. טעונה ברגשות הדחייה והבדידות המלווים את שהייתה בבית הספר, היא 'בורחת' אל כיסא הניצב בבית סבתה האהובה המשמש לה כמקום בטוח ומכיל. דרכו היא מוצאת שייכות ומרגישה כמלכה. לילדה אין שם, וזאת כדי להשאיר אותה אוניברסלית וקלה להזדהות. זו גם הסיבה שבחרתי לכתוב את הסיפור בסגנון זרם התודעה, שבו מחשבותיו של הדובר וחווייתו את העולם שסביבו מתוארות על פי תפיסתו הסובייקטיבית ומאפשרות לקורא "להצטרף" ולהתקרב אליהן. ההצטרפות למחשבות הילדה שבסיפור יוצרת אינטימיות וקִרבה שמאפשרות לחוש את כאביה והצלחותיה.

הכיסא בסיפור משמש את הילדה לביצוע דמיון מודרך המביא למצב פיזי ורגשי של שקט. ג'ראלד אפשטיין בספרו דמיון מודרך מציג את הטכניקה של הדמיה מחשבתית לשם שיפור במצב הפיזי והרגשי ומציין כי זוהי טכניקה המאפשרת גם לילדים להתחבר לעולמם הפנימי באמצעות הדמיון ולייצר מחשבות מרגיעות וחוויית 'מקום בטוח' שאותו ניתן לדמיין ולאחזר, ובכך ליצור רגיעה גופנית ולשחרר רגשות שליליים. אפשטיין מראה כי זהו כלי מהיר ומיידי להרגעה במצבי משבר, ובאותה המידה ניתן ורצוי להתאמן עליו גם במצבי רגיעה כדי להיות מתורגלים בשימוש בו לכשיופיע המשבר הבא.[1] הישיבה הזקופה של הילדה בכיסא והנחת הידיים ברפיון על המשענות מהוות את תנוחת הבסיס לתרגול.

הסיפור מתבסס גם על אלמנטים מפסיכולוגיית העצמי של קוהוט. קוהוט טבע את המונח 'זולתעצמי' (בסיפור – הסבתא), והוא ראה בזולת הרחבה או המשך של העצמי של הילד, המסייעים בבניית עצמי לכיד ויציב. הרחבה זו מאפשרת תיקוף של רגשות וחוויות, את בניית הדימוי העצמי והתפיסה העצמית, וכן ויסות תחושות של מתח ואי נוחות באמצעות אובייקט אחר.[2] הסבתא, בעצם הקבלה השקטה והמוחלטת של הילדה ובשיקוף השקט שלה, מסייעת לילדה למצוא מקום ושלווה פנימית. הסיבה להעדפת הקשר של הילדה עם הסבתא על פני הקשר עם ההורים הייתה שזוהי מערכת יחסים נטולת לחצי יומיום ואתגרי חינוך המאפשרת לילדים תחושת אהבה נטולת חובות ותשומת לב מלאה.

בסיפור השתמשתי גם בכלים שלמדתי ואני מלמדת ב"לימודי ימימה" – לימוד חשיבה הכרתית. כלים אלו מאפשרים למצוא את החוזק הפנימי ואת הכוח לעמוד איתן, ובסיפור הדבר מתבטא בזיהוי של הילדה את המקום הפנימי שלה וביכולתה להתחבר למקום השקט בכל סיטואציה ולהפעיל "מידת רוחק" מהמתרחש ולענות לסובב בהתאם.

הסיפור מסתיים בנימה אופטימית: הילדה לומדת להתחבר לתחושת המקום הפנימי השקט שלה ולהפעילה, והופכת אותה למנוף לשינוי ותיקון של המציאות מול בנות הכיתה. שינוי זה, המתחיל להיווצר בסופו של הסיפור, נועד לא רק להדגיש את עצם האפשרות לתיקון, אלא גם כדי להימנע מתיאור האחר כרע מוחלט. השינוי מציע את האפשרות שכולנו פועלים על פי סיפורים שאנו מספרים לעצמנו על הסובב כדי להסביר את מניעיו מצד אחד, ואת התגובות שלנו מצד שני.

הסיפור גם רומז לכך שבמציאות אין חובה להישמע לנורמות חברתיות שמכתירות את מלך או מלכת הכיתה, ושניתן למצוא חברה חלופית (במקרה זה קבוצת הבנים), ואף למצוא נחמה לבד. תהליך ההתחזקות העצמית שעוברת הילדה פותח פתח לאפשרות שונה מהניסיון להיכנס "בכוח" לחברה הדוחה מתוך רצון עז ומוכר להשתייך ולהיראות, ומאפשר לבחור אם כן או לא להצטרף ועד כמה.

הבחירה בדפים שקופים למחצה להדפסת ספר הילדים מקום אינה מקרית ואינה גימיק, אלא תורמת להבנת הסיפור ולעבודה עימו.

בהשראת שירו הנודע של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה", המתאר את עמידתו של הדובר בפרשת דרכים ואת צפייתו בשביל שלבסוף לא בחר בו, החלטתי להדפיס את הספר על גבי נייר פרגמנט חצי שקוף. מבעד לשקיפות החלקית ניכרים המשך טקסט הסיפור ואיוריו. בכך מתאפשר לקורא/צופה לתפוס את הסיפור כדרך שעוברים בה – כתהליך. זהו לא עוד דף אטום  ונפרד, אלא חלק מרצף ומכלול המשקפים את תהליך השינוי האפשרי. באופן זה נרמז לקורא באופן מוחשי כי לסיפור יש המשך מעבר לדף הנוכחי וקיימת אפשרות למרחב ולתהליך של שינוי. הקורא יוצא למסע וצופה לעבר ההמשך. הנראות של  הספר – שקיפות עמודיו – מעבירה אותו תהליך ויזואלי של שינוי והתפתחות הנחווים ללא מילים.

 האיורים הנלווים לטקסט, שאינם ציורים לילדים במובן המקובל אלא עבודות אומנותית המשלבות עיבוד תמונה וציור, אמורים לסייע בהבנה החורגת מעבר לטקסט עצמו, כדוגמת איור הילדה הישובה בכיסא הנראה כקם לתחייה – איור המעניק לדמיון של הילדה היבט ממשי, או האיור האחרון שבו השחרור של הילדה המתנדנדת על סוס הנדנדה מרמז על תחילת הזדקפותה שתמשיך בעתיד.

לבסוף, הספר כרוך בכריכה מהסיבה הפשוטה שסוג כריכה זה נוגע במהות הסיפור ובניסיון להעביר לקוראים את הצורך בגמישות פנימית לשם הבנת האחר והכלתו. כמו דפי הפרגמנט המרמזים לדרך נפתחת, הכריכה הרכה היא סממן לגמישות.

 

 

דליה-רות הלפרין

 

[1] אפשטיין, ג. (2000). דמיון מודרך. אופוס. תל אביב, עע' 15-11, 20-19, 36, 48-44.

[2] קוהוט, ה. (2008). כיצד מרפאת האנליזה? עם עובד. תל אביב, עמ' 260-254.